החלטה בתיק רע"ב 6505/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל - סג"נ; א' מקובר; ו-י' שפסר), בעת"א 32848-06-13, מיום 23.6.2013, בגדרו התקבלה עתירתה של המשיבה, כך ששחרורו המוקדם ממאסר של המבקש, בוטל.

רקע והליכים קודמים

2.             המבקש הורשע, על סמך הודאתו, על-ידי בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (להלן: בית המשפט לתעבורה) (בתיק פ"ל 64-06-12) בביצוען של העבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. במהלך הדיון בתיק, הודה המבקש בעבירה נוספת של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, והורשע אף בה.

3.             במסגרת גזר הדין, שניתן ביום 15.7.2012, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל, בנוסף להפעלה במצטבר של עונשי מאסר על תנאי, האחד של 7 חודשים, והאחר של 6 חודשים - כך שנגזר על המבקש לרצות 21 חודשי מאסר, בניכוי ימי מאסרו; 7 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים, אחת העבירות בהן הורשע בתיק דנן; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, למשך 3 שנים מתום ריצוי המאסר; 12 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, למשך 3 שנים; וקנס בסכום של 500 ש"ח, או 2 ימי מאסר תמורתו.

4.             המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וביום 12.11.2013, התקבל הערעור (עפ"ת 33375-08-12), באופן חלקי. נקבע, כי עונש המאסר שהושת על המבקש, והעונשים המותנים אשר הופעלו בעניינו, יחפפו חלקית, כך שבסך הכל ירצה המבקש עונש של 16 חודשי מאסר. שאר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

           לתקופת המאסר של 16 החודשים, נוספו 144 ימי מאסר, לאחר שהופסק ביצוען של עבודות שירות, אשר הוטלו על המבקש, בתיק אחר.

הבקשה לשחרור על תנאי והחלטת הועדה

5.             המבקש פנה לועדת השחרורים (להלן: הועדה), בבקשה לשחררו שחרור מוקדם על תנאי, מן המאסר אותו הוא מרצה. בהחלטתה, מיום 10.6.2013, ציינה הועדה, כי התלבטה רבות בעניינו של המבקש, טרם שהגיעה להחלטה, שכן, בפגישתו של הלה עם נציגת הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א), סירב המבקש בכל תוקף לקבל טיפול והתנהל באגרסיביות רבה, כך שרש"א נמנעה מהצגת תוכנית שיקומית עבורו. בנוסף, הזכירה הועדה את עברו התעבורתי המכביד של המבקש.

           עם זאת, החליטה הועדה להיענות לבקשה לשחרור מוקדם על תנאי, וזאת לאחר שהועדה עיינה בדו"ח עו"ס חיובי, בו צוין כי מדובר באדם שאינו מתאפיין "בנורמות עברייניות בולטות". כמו-כן, הוצגה בפני הועדה תוכנית שיקום פרטית (להלן: התוכנית הפרטית), שנמצאה כ"רצינית ויסודית ביותר", וכללה תכנון לטיפול פרטני במבקש, ואף אופק השמה תעסוקתי עבורו. עוד ציינה הועדה, כי המבקש השתתף, זה לא מכבר, בקורס שעניינו "הגברת המוטיבציה לנהיגה בטוחה", וכי יש לשקול עניין זה לזכותו, הגם "שאין מדובר בקורס טיפולי אלא בקורס חינוכי".

           סיכומו של דבר, הועדה סברה, כי יש "לאפשר [למבקש] לנסות ולהשתקם ולא לחזור למעגל הפשע במסגרת תוכנית השיקום [התוכנית הפרטית] שהוצגה בפנינו". לפיכך, הוחלט על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר בתנאים הבאים: מילוי אחר התנאים הקבועים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק); התייצבותו של המבקש בתחנת משטרה, אחת לשבועיים; הימצאותו של המבקש במעצר בית, בכל יום החל מהשעה 20:00 ועד לשעה 06:00 למחרת; עמידתו של המבקש בתנאי התוכנית הפרטית, ודיווח מנהלה, ד"ר נמרוד שני, לועדה על כל הפרה מצד המבקש; והעסקתו של המבקש, כמפורט בהחלטה.

           כמו-כן, הוזהר המבקש, באותו מעמד, לבל יפר ולו אחד מתנאי שחרורו, שכן, בכל מקרה של הפרה, עלול להתבטל שחרורו המוקדם והוא ימצא עצמו מוחזר למאסר, על מנת לרצות את מלואו עונשו. ועוד הובהר למבקש, כי הפרת תנאי הפסילה שנקבע בעניינו, תחשב כהפרת תנאי מתנאי השחרור. בנוסף לכך, הוצא צו לעיכוב יציאתו של המבקש מהארץ, עד ליום 21.2.2014.

6.             בעקבות החלטת הועדה, עתר היועץ המשפטי לממשלה, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נגד שחרורו המוקדם על תנאי של המבקש ממאסר.

פסק דינו של בית משפט קמא

7.             ביום 23.6.2013, קיבל בית המשפט המחוזי את עתירתו של היועץ המשפטי לממשלה, וביטל את החלטת הועדה, בגדרה שוחרר המבקש שחרור מוקדם על-תנאי ממאסרו. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי התבסס, בעיקרו של דבר, על התנהלותו של המבקש אל מול הגורמים המטפלים, בתקופת מאסרו, וליתר דיוק חוסר נכונותו של המבקש לשתף פעולה עם גורמים אלו, והעובדה כי הלה סירב באופן נמרץ אף לשמוע על פרטיה של תוכנית טיפולית אפשרית בעניינו. עוד צוין בפסק הדין, כי לא עלה בידי המבקש להסביר את הסיבות שהביאו אותו לנהוג ברכב, חרף פסילת רישיונו, ושעה שריצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. עוד נקבע, כי מפאת סירובו המתמשך של המבקש לרדת לסופם של מניעיו לביצוע העבירה, "לא עבר [המבקש] תהליך טיפולי ממשי במהלך מאסרו". בית המשפט המחוזי ציין בנוסף, כי בפגישה, מיום 14.4.2013, בין המבקש לבין נציגת רש"א, סירב הלה בכל תוקף להשתלב בתהליך הטיפולי, אשר הוצע לו, ולאחר זאת הוא "עזב את החדר באגרסיביות".

           לאחר הדברים האלו, ובשים לב לעברו התעבורתי המכביד ביותר של המבקש ולנוכח הפער, הבלתי מוסבר, בין "עמדתו של [המבקש] בכל הקשור לתוכנית הטיפולית בפיקוח רש"א לבין עמדתו בכל הקשור להיענות לתוכנית הטיפולית של ד"ר שני", מצא בית המשפט המחוזי כי אין בכוחה של התוכנית הפרטית, לאיין את מסוכנותו של המבקש. לפיכך, קבע בית המשפט, כי החלטתה של הועדה בעניינו של המבקש חורגת ממתחם הסבירות, והורה על ביטול שחרורו המוקדם על תנאי של המבקש ממאסרו.

הבקשה לרשות ערעור

8.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור, על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, באמצעות בא-כוחו, עו"ד אודי נוז, המונחת לפניי. לטענת המבקש מדובר בבקשה המעוררת סוגיה "עקרונית-ציבורית" ועל-כן יש להיענות לה. זאת, היות שפסק דינו של בית המשפט המחוזי, איין, כך נטען, את החלטתה "השקולה והצודקת" של הועדה, והפך אותה "לאות מתה", כלשונו. לגופם של דברים נטען, כי בפסק דינו העניק בית משפט קמא משקל רב מידיי לחוות דעתה של רש"א, אשר התבססה על מפגש אחד בלבד עם המבקש. זאת, כאשר התוכנית הפרטית, הינה, לטענת המבקש, מפורטת ונרחבת יותר. המבקש הפנה לפסיקה, שממנה הוא לומד, כי חוות דעתה של רש"א, איננה בגדר חזות הכל.

תגובת המשיבה

9.             המשיבה גורסת, כי מדובר בבקשה, אשר אינה מעלה כל "שאלה משפטית חשובה", או נושא אחר בעל חשיבות עקרונית, שיש בהם כדי להצדיק דיון בנושא "בגלגול שלישי". לפיכך, לשיטתה של המשיבה, דין הבקשה להידחות על הסף. לגופם של דברים, טענה המשיבה, כי לא דבק כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן נטען, בהקשר זה, כי  שאלת מסוכנותו של מבקש פלוני לשלום הציבור, הינה בגדר שיקול מרכזי, בבואה של הועדה לשקול את שחרורו המוקדם על תנאי של אסיר. במקרה דנן, הוסיפה המשיבה וטענה, כי לדידה, בדין קבע בית משפט קמא, כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של המבקש לשלום הציבור באמצעות התוכנית הפרטית שהוצגה על-ידו, בשים לב להתנהלותו אל מול הגורמים הטיפוליים המקצועיים בזמן מאסרו, כמפורט לעיל.